2032 – לונדון
כל הדרך משדה התעופה הצמיד את אפו לשמשת הרכב בדיוק
כמו שהיה נוהג בילדותו כשאחיו היו נותנים את עיניהם ותשומת
ליבם למסכים. השכונות בפרברי העיר נראו עניות משזכר ומרוטות
כמו ציפור שמחלה פגעה בנוצותיה. גם ריח הוודקה הזולה שעלה
מהיושב לפניו לא בדיוק תרם להרגשתו. היינו צריכים לבוא באותה
טיסה, חשב.
עומר והאדל הכירו בברלין. שני צעירים אקטיביסטים המפגינים
עם חבריהם נגד כל עוולות העולם. כמו רודפי הסופות הם נעו
מהפגנה להפגנה.
בתוך כל הרעש והפייק שהשתלטו על העולם לאחר המלחמה
האחרונה באירופה, ואל מול הלאומנות המתפשטת והדורסנות של
בעלי השררה והממון, עמדו מעט צעירים שכמו פרטיזנים גיששו
באפלה וחיפשו ידיים אחיות. חיפשו בני ברית למלחמה על העתיד.
העבר, כך חשבו, לא היה רלוונטי מבחינתם. הדורות הקודמים רק
דפקו אותם, בגללם רע עכשיו, והעתיד יהיה גרוע יותר.
כשדעכה ההפגנה ונותרו רק מעטים, נפלו שניהם באפיסת כוחות
על הדשא בהייד פארק למרגלות המארבל ארץ׳. היו צריכים רגע
להתאפס, דומעים, מתנשמים ומתנשפים ממאמץ הבריחה מרימוני
הגז, ורטובים עד לשד עצמותיהם מזרנוקי המים של משטרת לונדון.
הפעם הייתה זו הפגנה של קואליציית האקלים. האווירה הייתה
על סף פיצוץ. מעטים ניזונו מכלי התקשורת. מזמן איבדו אמון. כל
אחד והפיד שלו. אלימות, מתח בין גזעי ופערי מעמדות עצומים
שלטו ברחובות. גם קבוצות מהגרים שונות הצטרפו לכל הפגנה
ובזזו מכל הבא ליד. המהגרים ביקשו לפרוק את תסכולם משהבינו כי
נמלטו מגורלם בארצות המוצא רק כדי לגלות שגם בארצות השפע
נותרו חוטבי העצים ושואבי המים.
”יודעת שהעיר התגאתה פעם שהשוטרים כאן לא חמושים?״ שאל
עומר שניות לפני שהאדל ספגה סילון של מים בכינון ישיר. שוב פתחו
בריצה. הפעם יד ביד בלי כיוון או מושג לאן. הכאב היה מצמית אבל
כבר התרגלה, ואולי אפילו התמכרה לאדרנלין. מלבד פרצי צחוק
לא נשלטים, מלווים בקוצר נשימה, לא הצליחו להחליף מילה. אזור
ההפגנה התחיל להתרוקן מאנשים. המשטרה שוב התחילה להתיז
בתותחי המים לעבר המעטים שנשארו. זה הספיק.
”נברח מכאן… הם נוהגים לעצור מפגינים אקראיים, הם צריכים
למלא את מכסות העצורים שהמפקדים מכתיבים להם. רוצה שוקו?״
”כן, מאוד,״ ענתה.
גם בברלין נהגו ללכת לשתות שוקו לאחר ההפגנות עם חבריהם
למחאה. כבר שם הרגישו שמשהו כנראה מחבר ביניהם. משהו
שמבדיל בינם ובין רוב חבריהם המקומיים, האדישים מדי לדעתם.
סוציאליזם ואחוות עמים, אותן מילים עתיקות שהפכו כל כך נדירות
בימים אלה, חיברו ביניהם. הם הקפידו מאוד שלא לדבר על העבר
בארצות מוצאם, כאילו היה מוקף סרט אדום ועליו שלטים עם
הכיתוב — שדה מוקשים! הכניסה אסורה! העיניים השחורות שלה
והבלונד שלו, מהם לא יכלו להתעלם.
ההפתעה בעקבות הזמנתם המשותפת לאירוע של ג׳ון כבר
הספיקה לשקוע עוד בברלין.
מה הסיכוי? שאלו זה את זה.
”אנחנו רטובים כמו שני חתולים שנפלו לחבית מים והמזוודה
שלי רחוקה, השארתי אותה בלוקר בתחנת הרכבת,״ אמרה האדל.
”שלי די קרובה. בדירה של בן דוד שלי, גור. בואי נלך קודם
להתייבש. אני מכיר מכבסה פתוחה באזור.״
תחת מטרייה אחת צעדו. בשתיקה. כמי שהיו רטובים עד לשד
עצמותיהם לא באמת היו זקוקים למטרייה, אבל מטרייה אחת
לשניים מקרבת, מעניקה אשליה של חמימות. נפילת המתח ושִחזור
האירועים הביאו לכך שהתכנסו כל אחד בעצמו. הלכו שותקים.
כשהגיעו למכבסה ברחוב קרופורד הופתעו לראותה סגורה למרות
השלט שהבטיח .24/7
”נעלה לדירה של גור. הוא בטח עדיין בעבודה. נכניס את הבגדים
למייבש שלו,״ הציע עומר.
גור אכן לא היה בבית. מפתח הגיבוי לטביעת האצבע אמור היה
להיות במקום המוסכם, אבל גם חיישן התאורה לא עבד. ידיהם גיששו
באפלה בחיפוש אחר המתג שבקיר, וכיוון שידו כבר נחה על ידה
השהו את המגע המקרי הרבה מעבר לדרוש או למקובל. ההשהיה
הזאת הבהירה לשניהם, ולא בפעם הראשונה, הקִרבה הזאת רצויה.
חמש דקות מאוחר יותר כבר ישבו בבגדיהם התחתונים על הרצפה
בחדר הכביסה והמתינו בוהים בבגדיהם שהתגלגלו אלה בתוך אלה
במייבש הכביסה.
”זוכר סבא שדיברנו פעם על מה שמדליק בלבוש של בחורה?״ שאל
אותי עומר, כשתיאר לי את הסיטואציה כמה חודשים מאוחר יותר.
”בטח,״ עניתי. ”חולצה לבנה גדולה ומכופתרת חלקית שהיא
10 איתן פישלר
לוקחת מהארון שלך ושמתחתיה אין כלום,״ המשכתי ומייד התחלתי
פעם נוספת סיפור שכבר נאלץ לשמוע עשרות פעמים.
”אין צורך להמשיך,״ אמר עומר. ”אז אומנם לא מהארון שלי, אבל
זה לא השתנה.״
עומר כבר חווה את עליית הימין הקיצוני בארצו, ששינתה את
פניה והפכה אלימה ומדממת. הוא ברח ממנה אל השקט המדומה
בגרמניה. האדל סבלה מהצקות גם שם, בברלין. הקהילה הפלסטינית
לא ראתה בעין יפה את לימודיה בחוג לספרות עברית. שניהם נתקלו
בעוינות של קבוצות ניאו נאציות ועדיין הרגישו שהם חיים בעיר
שפויה יחסית. במזרח התיכון, אזור מוצאם, התכתשו הצדדים וצדדי
המשנה בעצימות נמוכה. גלי אלימות הפכו עניין שבשגרה. נדמה
היה שהצדדים הם כמו מתאגרפים שתש כוחם ורק מחכים לצלצול
שיגאל אותם מייסוריהם.
”את ישנה כאן ומחר ניסע ביחד לגודלמינג,״ קבע עומר בנחרצות.
מעולם לא ישנו יחדיו. בברלין נהגו להיפגש בברים בלבד ורק
כשבילו עם חבריהם. הוא ניסה פעם להזמין אותה לצאת לבדם,
אבל התשובה שקיבל הייתה ’עוד לא׳. הוא לא נעלב מהתשובה
שבה ראה דווקא פתח לתקווה. זה רק בגלל המוצא שלנו, חשב.
היא חוששת.
האדל סיימה לאחרונה לימודי וטרינריה, נשארו לה רק שתי
עבודות סמינריון להגיש. וטרינריה למדה כמקצוע שמאפשר לה
לבטא את אהבתה לבעלי חיים. אף על פי שבמקומות שבהם גדלה
חיות מחמד היו הדבר האחרון שאפשר היה לבקש, ועל חיות בר
אפשר היה רק לחלום. ספרות עברית למדה בשביל הנשמה. תמיד
נמשכה למה שהיה הכי רחוק או מנוגד לסביבה שבה גדלה. שני
התחומים לא בדיוק יכולים לשמש אותה בלבנון. לפלסטינים
ולצאצאיהם אין כל זכויות אזרחיות בלבנון. הם לא מורשים
לעסוק בתחומים רבים. עריכת דין, רפואה מכל סוג והנדסה הן
מחוץ לתחום. היא לא תכננה לחזור למקום שהרגישה בו רק מחנק.
בינתיים גרה בברלין בדירת שותפים עם זוג לבנונים שהכירה
באוניברסיטה.
”אפשר כבר שוקו?״
”למה שוקו אם יש יין? אכין סנגריה,״ ענה גור.
הם ישבו שלושתם בדירת הרווקים הכמעט ריקה מתכולה
והגדולה מדי למידותיו של דייר אחד. גור שהגיע בינתיים מהמשרד
שמח לקצת חברה הערב. אפילו לא הרגיש צורך להתנצל על
הבלגן. לא על הרצפה המרוצפת מיני גדג׳טים לא מזוהים, ולא
על הבגדים המונחים לייבוש על ההסקה המרכזית הישנה. הוא
לא התנצל על הכיור שעולה על גדותיו מרוב כלים שהצטברו בו
בימים האחרונים. את הסנגריה הגיש בתוך קנקן שבמקורו נועד
להיות אגרטל. את הקנקן ליוו ספלים בגדלים שונים. הם ישבו על
הרצפה, שעונים על הספה ומפריחים ענני עשן מתוק. שעתיים
מאוחר יותר כבר היו שרועים פשוטי איברים וספוגי סנגריה
ודיברו את עצמם לדעת בהכרה חצי מעורפלת. האדל עדיין כאבה
את יחסה של המשטרה בהפגנה. שטפי דם נראו עכשיו על גבה
וזרועותיה מפגיעת זרנוקי המים. גם האדרנלין כבר שכך והכאבים
גברו. עומר ריחף. החומר הירוק היה איכותי. מה שעזר לדמיונותיו
הייתה העובדה שהאדל נעמדה מתנודדת, לא בלי מאמץ להתייצב,
והכריזה:
”נראה אם אני במצב לצטט את חנוך לוין.״
”חפש לי בארנק, חפש לי בחולצה,
היה קפדן אליי, אל נא תוותר
אולי יש בי רימון, אולי יש בי פצצה
אולי יש בי גם משהו אחר.
עשה חיפוש בי, פקח צעיר
הפתיל קצר והמלאכה מרובה
עשה חיפוש בי, פקח צעיר
על קול הנפץ תכסה אהבה.״
האדל הייתה פוליטית. אולי עדיין תחת הרושם של ההפגנה ואולי
בהשפעת האלכוהול. אבל בעומר התערבבו החומר הירוק והסנגריה.
הוא הבין כוונות אחרות. דבר אחד בטוח — היא הרשימה את שניהם
ביכולת הציטוט שלה. גור מחא כפיים בתיאטרליות ועומר הצטרף
אליו בקצב איטי ופזור נפש. הכול עשה באיטיות. אפילו את הרמת
הלסת שנשמטה לו כשבהה ברגליה החשופות.
”בכל זאת, ספרות עברית באוניברסיטה…״
”דע את האויב,״ צחקקה.
עומר לא צחק איתה הוא רק רצה לחפש רימונים בחולצתה. אבל
העייפות הכריעה אותם. שלושתם נרדמו בבגדיהם. אלה של עומר
והאדל נלבשו חמים, היישר מהמייבש.
גור התעורר ראשון, מגשש על ארבע אחר משקפיו, שבדרך
כלשהי הגיעו אל מתחת לספה, עקומים. כשהרכיב אותם על אפו
קרא בבהלה, ”היי שניכם, לא הייתם צריכים להיות כבר על הרכבת?״
* מתוך השיר ”עשה חיפוש בי, פקח צעיר״. מאת: חנוך לוין