עידו חזר מהמזרח. שבע עשרה שנים עבר מאשרם למשנהו ומכהן דת אחת לאחרת עד שנעשה נזיר שמתקיים מנדבות. כאן, דווקא בחיפה, העדיף להיות בקרבת השוק. המון שאריות של אוכל. הוא כל כך השתנה שם שגם לבעלי הבסטות הוותיקים לא היה סיכוי לזהות אותו. בגלגול הקודם בשוק היה צעיר מתולתל ושרירי. גם אז לא הבינו למה צעיר משכונת דניה צריך לעבוד כאן יומית אבל הוא היה הבן של זה בלי האוזן אז לך תדע. עכשיו, כשחזר היה כבר איש מבוגר ורזה, את השיער אסף במין בד כמו איזה נערת גבעות והזקן שלו ארוך ומדובלל.
נדיר שעובדי השוק נתקלו בו. במשך היום התחבא בעליית הגג הנטושה. כשהערב ירד והשוק כבר התחיל להתקפל היה עובר בין הדוכנים ואוסף שאריות. למבלים המעטים בבתי הקפה והמסעדות החדשות שצצו באזור היה שקוף. פעם בשבוע לערך נהג להתרחץ בכוך שבין שתי חנויות דגים צמודות. היו שם ברז וצינור גינה ששימשו לשטיפה של הבסטות. גם בגדים לא היו בעיה. הם היו מונחים ליד עמדת התרומות של ויצו.
במשך כמעט חודש ניקה את מצבורי החרא של היונים בעליית הגג. לסטנדרטים שלו זה הספיק. בדרך כלל ניסה להימנע מהחלון. לקוחות בית הקפה ששולחנותיו פרוסים בקומה השניה שבבניין ממול היו בוהים בו כאילו היה פנטום האופרה. כשחלף מידי פעם ליד אחד הפתחים על רקע תאורת נרות התעצמה החוויה.
באותו יום נאלץ לשהות ליד החלון. החורף היה בפתח והוא ניסה להתאים תריס עץ שמצא ברחוב שיכסה במקרה הטוב את רובו של החלון הפרוץ. הם לא יוכלו לבהות בי, חשב.
לגברת לחוביץ' לא היה צל של מושג שעידו צופה בה. הוא זכר שתמיד אמרה שלא תדרוך באזורים התחתונים של העיר. זיהה אותה בקלות. אי אפשר היה לטעות בהליכה שלה. כאילו הייתה מלכת אנגליה. באדישות צפה באימו מתיישבת על הכיסא שהוציא לה העובד של אברהם מהבסטה של הבננות. הדרך בה הקפידה לשתות מכוס המים אחרי שבחנה אותה אל מול השמש שמא היא לא נקייה מספיק הבהירה לו ששום דבר רציני לא קרה. אולי קצת עיקמה את כף רגלה. "זאת שלא תדרוך בעיר התחתית".
רגע לפני שהיא עוברת לבית האבות הייתה הגב' בדרכה למרתף הספרים שבפינת רחוב שפירא לצורך משא ומתן על הסכום בו תהיה מוכנה למכור את הספרים הרבים והיקרים שברשותה. ספרים שאיש לא פתח מעולם. הדירה בבית האבות קטנה מדי. זה לא הבית בדניה. ואם כבר נאלצה לרדת לעיר קבעה גם פגישה עם עורך הדין שלה.
איש לא ידע באמת על מה נרצח איזי, בעלה, ומי רצח. מובן שהיו השערות בהינתן שאיזי, (זה בלי האוזן) היה מגדולי חלפני הכספים בעיר. חבריו של עידו לצוות התייצבו כולם להלוויה. עידו לא היה שם, אפילו לא ידע. זה נודע לו רק שלוש שנים מאוחר יותר. כשעזב את הארץ ניתק כל קשר.
אור, שהיה חבר מהצוות בצבא זיהה אותו במקרה ברחוב בורנסי למרות השינוי הקיצוני במראהו. שנים של מאמצים שעשו החברים הסתיימו בפגישה מקרית ברחוב ובדרישה מפורשת שלא לנסות ליצור קשר. נפרדו בחיבוק ארוך. אור, בעיניים דומעות, נאלץ לצפות בו מתרחק ונעלם בהמון. כולם ידעו על הפוסט טראומה שהתפרצה בעידו שנתיים אחרי ההתקלות בג'נין. אותה התקלות שבה חילץ תחת אש כבדה את יונתן, חבר ילדותו שהיה לו כאח. כשחטף יונתן צרור לבטנו רץ עידו, אחוז אמוק ותחת אש כבדה גרר אותו למחסה.
החוש העיסקי ויצר ההישרדות הביאו את איזי, שורד שואה מרומניה ומתאגרף לשעבר לפתוח קיוסק בשער פלמר, צמוד לנמל עוד בשנות השישים. מהר מאד התחיל גם בסחר בסיגריות ובשמים שהוברחו על ידי הימאים מאחורי וילון בד שחור. החלל הספיק בקושי לשני אנשים, לא עבים במיוחד. מכיוון שכבר היה וילון ולקוחות החל לעסוק גם בהחלפת כספים. הפרשי השערים בין קניה ומכירה שהיו נהוגים באותה תקופה הפכו אותו במהרה לאיש אמיד.
בכל אחר הצהרים, בתום יום העבודה נהג לשבת עם נספחיו ב"מעיין הבירה", מסעדה מזרח אירופאית ידועה, ולאכול את הקוסטיצה והוארניקס שהיה רגיל בהם עוד משם. כולם רבו ביניהם על הזכות להצטרף לשולחנו של הגביר. ידעו שלפחות שני סיבובי אלכוהול בתום הארוחה יהיו על חשבונו. השיחות בשולחן נסובו בעיקר סביב "עסקים". שם למד על מגרשים שמוצעים למכירה "בגרושים" בדניה, שכונה מבודדת ורחוקה. הזדמנויות שלרוב ביטל בנחרצות סביב השולחן ומיד רץ לממש את חלקן. את המשקאות שהזמין ליושבי השולחן החשיב בסעיף "השקעה".
את גברת לחוביץ' הכיר כשמלצרה במסעדה. המוטיבציה לכבוש את ליבה גברה כשהבחין שבכל פעם ששירתה את שולחנם עיוותה את פניה בסלידה והתנשאות. לא הבינה איך נסיכה בוקובינאית התגלגלה לשרת את חבורת 'הצוענים' האלה. הפתרון למצוקתה היה היעתרות לחיזוריו. הוא יעניק לה חיי מותרות כשל בת אצולה והיא, כך אהב לחשוב, תייצג את עושרו ומעמדו. עידו, בנם יחידם, נולד לאחר שנים של בעיות פוריות.
לאחרונה, בזכות המלצרית הצעירה מבית הקפה שממול זכה עידו גם לארוחת שאריות חמה בסוף היום. הוא סיקרן אותה. תחילה עקבה אחריו בעיניה תוך כדי עבודתה בקפה, סתם מתוך עניין, עד שלמדה את שגרת יומו. פתאום, בכל פעם שחזר מסיור סוף היום, נושא שקיות של פירות וירקות, מצא בכניסה לבניין שתי קופסאות סגורות. האחת עם אורז ובשניה מרק היום. יום אחד, גשום במיוחד, חזר מוקדם מהצפוי. הבסטות נסגרו מוקדם, הגשם שטף הכל. גם את השאריות. הם נתקלו האחד בשנייה בפתח הבניין. בחיוך רחב אמרה "יעל". והוא ענה במילה, "תודה". שתי מילים ארכה הפגישה.
כשהתקין את התריס הרגיש עידו יותר בנוח לצפות ביושבי בית הקפה. יום אחד, בסופו, דקות לפני הסגירה, עמד ליד החלון החשוך ולגם את המרק שהעלה זה עתה ממורד המדרגות. בעיקר חיפש את יעל. היא ישבה ליד אחד השולחנות ומולה, בגבו אליו, גבר בוגר. משהו בשפת הגוף של הגבר היה לו מוכר. הוא קיווה לראות את פניו כשיקומו ללכת אלא שהאיש נשאר ליד השולחן גם כשיעל כיבתה את אורות בית הקפה.
עידו היה האדם היחיד שאיזי שאהב מעודו, רק שאף פעם לא היה לו די זמן להקדיש לו ואולי פשוט לא ידע איך. עידו גדל כילד שמנת של "הריאלי". עם חברו הטוב יונתן, היה פעיל בצופים וביחד התגייסו לסיירת. יונתן היה בנו של עורך דין ידוע בחיפה. פציעתו בצבא והשיקום הארוך רק עיכבו במעט את השלמתו של המסלול הצפוי לו. גם הוא הפך עורך דין ואפילו נישא לרונה, זאת שהייתה בחבורה שלהם בצופים וזו ששניהם היו מאוהבים בה, תחילה לסרוגין ולקראת הגיוס בו זמנית, ועדיין נשארו שלישיה.
נכון שבעלה חב את חייו לעידו, ונכון שעד אז קיבלה בהבנה את עומק הקשר ותשומת הלב שהעניק לו אבל התקפי הזעם של עידו בקרבת התינוקת שנולדה להם היו התירוץ לדרישה שיסתלק מחייהם. היא העמידה את בעלה בפני ברירה אכזרית עליה לא סלח לה. עידו לא סלח לשניהם. תוך שבוע נעלם ללא עקבות.
כמה חודשים לאחר שבנו נעלם הכתיב איזי את צוואתו ליונתן. איש שבור ומדוכא אבל נחוש כדרכו.
"רק עליך אני יכול לסמוך בהקשר הזה" אמר. "ועידו יחזור", הוסיף.
את כל רכושו למעט ביתם וקצבה חודשית שנדרשת לרווחתה של אשתו עד ליום מותה הפקיד בנאמנות אצל יונתן.
"ואם לא יחזור?" הקשה יונתן, לתשובה שקיבל לא יכול היה לצפות.
" הכל יעבור ליעל כשתגיע לגיל עשרים ואחת". "הוא אהב אותה. רק עליה דיבר לפני שנעלם, ולנו אין איש בעולם".
עברו שבועיים מפגישתם הקודמת ושוב נפגשו יעל ועידו בכניסה לבניין הנטוש. נראה שמצב רוחו היה מרומם בעקבות מציאת שרפרף שנשא בידיו. אולי זה מה שעודד אותו להוציא מפיו כמה משפטים מגומגמים שמהן רק הבינה כי כך בחר לחיות. בקול רועד אמר תודה ורק את שמה, יעל, ביטא בקול צווחני.
החורף חלף, יעל כבר חגגה את יום הולדתה העשרים ואחת וגם מההלם שאחז בה כשהוריה סיפרו לה על הירושה נרגעה. לא את הכל סיפרו. את החלק על מערכת היחסים הסבוכה עם עידו שמרו לעצמם.
בערב יום העצמאות הסתגר עידו בחדר הפנימי של עליית הגג מכורבל בתוך עצמו. הוא תקע באזניו פיסות בד שנועדו לעמעם את קולם של הזיקוקים.
בקפה ממול שעבר לפני חודש לבעלותה של יעל זה היה ערב סגור לכבוד מסיבת יום העצמאות שיונתן אירגן לחברי הצוות מהסיירת ובנות זוגם. עשן המנגל חדר לעליית הגג הפרוצה של הבניין ממול והמוזיקה הייתה רועשת במיוחד, הקולות הרמים ספוגי האלכוהול ניסו להתגבר האחד על השני.
לפרק זמן מסוים נחלשו קולות הדוברים, גם המוזיקה קצת הורידה ווליום. עידו ניחש נכון, הם עסוקים באוכל עכשיו. שום דבר לא הכין אותו למה שקרה אחר כך. לאט לאט התחילו לשיר. בתחילה שירים שקטים שכמעט ולא חדרו את פיסות הבד שבאזניו. ואז לפתע התגברה השירה והפכה קולנית במיוחד. אלה היו השירים שלהם, של הצוות. השיר השלישי כבר היה זה שהוקדש לו. "הכבש השישה עשר". בשל תלתליו.
לא היה לו אומץ להביט מבעד לחלון. הוא תפס את ראשו בידיו ונצמד בגבו אל הקיר לצד החלון. חולשה נוראית השתלטה עליו. התכסה בזיעה קרה ורגליו רעדו. גבו, מתחכך בקיר, הנמיך לאט לאט עד שהגיע למצב ישיבה על הרצפה.
בקפה ממול סיימו לשיר. כמו בכל מפגש התחילו הבנים בסיפורי מורשת הקרב שחזרו על עצמם עשרות פעמים. יונתן כבר היה שיכור ורונה הייתה עסוקה במטבח בקינוחים שכבר היו צריכים להיות מוגשים. הייתה זו הפעם הראשונה שיעל שומעת את סיפוריהם של החבר'ה. את תיאורו של אור את הפגישה בורנסי ואת ההקנטות של החברים השיכורים את הוריה בעניין "המשולש".
יעל, מהמטבח, האזינה לדברים מאובנת. לקח לה קצת זמן לעכל את מה שהבינה פתאום. כשהתאוששה מעט שטפה את פניה וסטרה על פניה כמי שמעוררת את עצמה לפעולה. היא מצאה את אביה שבאותו זמן נשען בידיו על הקיר שמול האסלה, לא מצליח להחליט מה קודם, להקיא או להשתין.
"אבא בוא איתי מהר" צעקה אליו מחוץ לתא. "אני חייבת אותך איתי עכשיו. צריכה להראות לך משהו".
עוד לא הספיקו לצאת כשהתחילו הבלגן והצעקות. הסירנות של הכבאיות כבר יללו במרחב. עליית הגג בבניין שממול עלתה באש.
בדו"ח של כיבוי האש נכתב: השריפה נגרמה מנר דולק שהושאר במקום כנראה על ידי חסר בית. אין נפגעים בזירה.