כשהתעוררתי בפאריז בבוקר אביבי באפריל 2022 עוד הספקתי לראות את שטיפת הרחובות במים הזורמים לסיין. חיוך רחב של שביעות רצון התפשט על פני.
דירת האייר בי אנד בי ששכרתי בקומה הראשונה שמעל רו דלאמבר נראתה במציאות קטנה ועלובה ממה שדמיינתי מהתמונות אבל לא היה איכפת לי. דווקא אהבתי את העובדה שהייתה מרוהטת בצרפתית ולא הולבשה בבגדי איקאה גנריים כמו רוב הדירות שבהן ששהיתי בהן לאחרונה וממילא התכוונתי לבלות את רוב הזמן בבתי קפה. הכי חשובה הייתה לי המרפסת הזעירה שהכילה בדוחק שולחן קטן וכיסא אחד וצפתה על הרחוב הקטן. העיקר שאפשר היה לעשן שם עם קפה וקוארסון של בוקר תוך בהיה במתרחש ברחוב במשך לפחות שעה עד שעתיים עד שאני מתעורר באמת. הפעם התלוותה לקפה קריעה מהבגט מרוחה בגבינת קממבר שקניתי ערב קודם. בפעמים הבאות, חשבתי, אתנהג כמו פריזאי אמיתי וארד לקנות בגט טרי תוך שאני בוהה בבחורה שדוחפת קלות בידיה את המכונית שלפניה כדי שתוכל לצאת עם הטווינגו שלה מהחניה. הם נוהגים שם להחנות את המכוניות בצמידות ובכוונה לא מפעילים את בלם היד.
הבטחתי לעצמי שכשאהיה בפנסיה אקח דירה בפאריז, אאמץ לעצמי בית קפה שכונתי ואכתוב ספר. תמיד העדפתי להתבטא בכתב. כשאני מדבר המחשבות המקבילות שמתרוצצות במוחי מבלבלות אותי. אין לי את הפריווילגיה של עריכה למילים ומשפטים שכבר יצאו לאויר העולם, מה שמסבך אותי לפעמים.
קיוויתי להספיק עוד חלק מהחלומות שחלפו במוחי בזמנים שמחויבויות עוד לא אפשרו לי להתמסר אליהם. זכרתי את דבריו של טנסי וויליאמס על שהחיים הם הצגה כתובה היטב מלבד המערכה השלישית ותחושה של דחיפות החלה לזמזם ליד אוזני כמו יתוש שאינו מרפה. אני לא מבין צרפתית אבל שאנסונים מעוטרים בצלילי אקורדיון נראים לי רקע מתאים ורב השראה לכתיבה, רק שצריך לחפש אותם בנרות. זו לא אותה פריז ששבתה אותי לפני שלושים וארבעים שנה.
באותו בוקר על המרפסת, שקוע במחשבות ועוד חצי רדום, חלפה ברחוב אישה גבוהה וזקופה שהוליכה את אופניה כשבסל שלפניה כלבלב קטן ומרוט שיער ובזה שמאחוריה שקית ובה שני באגטים וכמה מצרכים. כמו נשוך נחש קפצתי. יכול להיות? היא הייתה לבושה ברישול אבל הליכתה ושיערה, שכבר הלבין, הזכירו לי אותה מאד, את זו שלפני שנים רבות הכירה לי בסיפוריה את פאריז. אין סיכוי, גירשתי את המחשבה. רק זה עוד חסר לי עכשיו, להתחיל להזות. בכל ביקורי הקודמים בפאריז חיפשתי אותה בעיני. מבחינתי פאריז זו גבריאל וגבריאל זו פאריז. וגבריאל בדמיוני, לא יכולה להיות כל כך מבוגרת.
למגדל הפיקוח שבו עשיתי את שירותי הצבאי הגיעה גבריאל, פקחית הטיסה הראשונה בחיל האויר. גבריאל הייתה מבוגרת ממני בכמה שנים וכבר קצינה כשהסכימה לשנות את תפקידה הצבאי לטובת הניסוי של בנות פקחיות. הייתי חונך שלה ובשעות הרבות שבין המטסים בלעתי את סיפוריה על חלקה במהומות הסטודנטים בפאריז של 1968 בהנהגת דני האדום וחבורת הטרוצקיסטים שבתוכה בלט אחד, פייר גולדמן אותו העריצה ובו הייתה מאוהבת קשות. הוא מצידו אפילו לא הבחין בגרופית הצעירה.
גם בי עשתה מהומות. אי אפשר היה להיות אדיש לנוכחותה. הטייסים היו צריכים להתרגל פתאום לשמוע קול נשי ועוד במבטא צרפתי בקשר הרדיו, ואני לעובדה שבפקודות הצבא לא נכללה החובה ללבוש חזייה מתחת לחולצה הצבאית.
************
במשך הזמן אספתי הררי מחברות של סיפורים ואנקדוטות. חיכיתי רק שתגיע המזוודה הכבדה שהכילה אותם ובגלל משקלה לא הועלתה למטוס. הבלגן בשדות התעופה בגלל המחסור בעובדים שלאחר תקופת הקורונה פחת וכבר לא ראיתי סיבה לחשוש. ברור שנעלמה.
הייתי קצר סבלנות לצאת ולחקור את האזור. מקלחת מהירה הייתה אמורה לעזור לעורר אותי ולגרש מראשי את ההזיות אבל המים החמים הופעלו במתקן גז שהתקשיתי להבין ונאלצתי להסתפק במקלחת שטחית, כזו שהצרפתים מכנים 'להשקות את הכינים'.
את הדירה הזו הזמנתי בגלל המיקום. תכננתי להתעכב קצת ליד מסעדת דה קולו, מקום מושבם המפורסם של האומנים והאינטלקטואלים בעיקר בין שתי מלחמות העולם. אסניף קצת מהאוויר שם וההמשך יהיה פרי סטייל, חשבתי. שמחתי מאד כשעברתי בדרך על פני החנות למוצרי טבק שעדיין הייתה סגורה בפניה לשדרות מונפרנאס. יש לי כאן את כל מה שאני צריך, חשבתי.
מאז שנבחרה דה קולו לרשימת המסעדות הטובות בעולם יצאה מהישג ידי וממילא הלקוחות המפורסמים שלה כבר שוכנים בבית הקברות שבמעלה הגבעה ואפשר לראות אותם בחינם. אומרים שבכוונה תחילה ביקשו להיקבר בבית הקברות הזה. שיקל על המלווים לחזור לבתי הקפה והברסאריז האהובים עליהם ולהמשיך בשגרת השתייה שלהם ומדי פעם אולי לבוא לבקרם.
אז התרשמתי מדה קולו ונכנסתי בשער בית הקברות מתנשם ומתנשף. העלייה לא אמורה להיות כל כך מאתגרת למי שלא מעשן ובמשקל סביר. לי הייתה קשה. אני אוהב בתי קברות. בעיקר כאלה שקבורים בהם מי שבחייהם או בסיפורים ששמעתי לאחר מותם עניינו אותי. טיולים בבתי קברות תמיד הם כמו טיול בגן אבל עם מוקדי עניין אקראיים ובעיקר שקטים. בכל עיר בה אני מבקר אני נוהג לפקוד לפחות אחד כזה. בפעם הראשונה שהייתי בפאריז זה היה לה שאז. אהבתי את הדלתות וההתרחשות סביב קיברו של ג'ים מוריסון משכה אותי דווקא לשם. מאז זה הפך למסורת. קודם כל בית קברות. חשבתי לשוטט בין המצבות ולהתעכב על אלה שימשכו את עיני בשל שונותם האדריכלית או השמות המוכרים החרוטים עליהן ושאולי אצליח לקרוא. אהבתי לראות את רעיונותיהם של המשפחות המתאמצות לייחד ולפאר את יקיריהן במדיה המצומצמת שלרשותן. אלא שעד מהרה, עייף מהעלייה, התיישבתי לנוח על מצבה אחת, ז'אן משהו, אמרה החריטה באותיות מוזהבות שכבר דהו.
כשלושים מטר ממקום מושבי עמד אדם מבוגר ודיבר בלהט למצבה פשוטה למראה. מרחוק הוא נראה לי כיהודי חרדי. לא רק שהיה לבוש בשחור לבן אלא גם התנודד כמתפלל בדבקות. גוו היה כפוף וכנראה כפיצוי נטה קצת לאחור כך שמרחוק הזכיר קצת סימן שאלה. לא חשבתי שיהודים קבורים כאן והסתקרנתי מספיק כדי להתקרב ולראות מי הדייר ומי המבקר. לא יהודי היה קבור שם ולא היה זה חרדי שהתפלל. זו הייתה המצבה המשותפת לז'אן פול סארטר וזוגתו ברוב הזמן, סימון דה בובאר. הוא היה אמנם לבוש בחולצה לבנה ומכנסיים שחורים אלא שהיו אלה מדי מלצר. המדים היו מעומלנים ומגוהצים והנעליים השחורות הבריקו כמי שמצוחצחות בכל יום. שיערו השחור והמלא משוח בסוג של ג'ל, שערה לא חרגה ממקומה.
פילוסופים פחות מתעניינים באדריכלות, חשבתי למראה המצבה הפשוטה. לא ידעתי איך לפנות לאיש ולא רציתי להפריע למה שנראה סוג של התייחדות. אני פחות בעניין של לדבר למתים.
'אני מספר לה הכל. רק איתה אני יכול באמת לדבר'. אמר ביוזמתו המלצר באנגלית והצביע על שמה של סימון.
'היא עונה?'
'תתפלא' אמר האיש.
חייכתי תוך גיוס מאומץ של פרצוף סימפטי. משפט חכם לומר לא היה לי ולא באתי לכאן להעליב אף אחד.
'סליחה' אמרתי. 'שמתי לב למדי המלצר שלך, אולי תוכל להמליץ לי על מקום שקט שבו אפשר לשבת בנחת ולכתוב?'
'פרוזה או שירה? כי זה מאד משנה' אמר וחייך. כנראה הורגל בוואנאביז.
'אני עובד בקפה אודסה. תנסה.'
'תודה. אגב, שמי איתן' הצגתי את עצמי.
'גיום'. נעים מאד.
'מקווה' ניסיתי להצטרף לציניות.
זה אולי לא היה הקפה הכי טוב ולא הכי מפורסם בסביבה אבל המיקום ניצח. ממש בקצה רחוב דלאמבר ולמרגלות בית הקברות.
ישבתי שם באזור העישון, פני אל הרחוב. גם כאן, הולך ופוחת הרגל העישון אצל המקומיים אבל לכל הפחות הם לא מביטים בך בשאט נפש כאילו אתה אדם לא מוסרי כמו בניו יורק או לונדון. עוד זכרתי את הימים שהיה נהוג בבראסריז לזרוק את בדלי הסיגריות על הרצפה ורק כשנערמו לערמות גדולות מדי שהעידו על הפופולריות של המקום היו העובדים מטאטאים אותן. את חלקן.
בחרתי בפינה שנראתה לי פחות מבוקשת כך שהסיכוי שתהיה פנויה בכל יום כשאגיע גדול יותר. למחרת, בצהריים, הזמנתי לעצמי ארוחה גדולה מכפי יכולתי לאכול בשעות האלה וגם השארתי למלצרים טיפים נדיבים במיוחד. הכול כדי לפצות על השעות הרבות שתפסתי את השולחן ולפי התכנון עוד אתפוס בזמן הקרוב.
חמישה ימים רצופים ישבתי באותה פינה עד שעות הערב המאוחרות מביט בעוברים ושבים
עד שגיום התיישב לידי לסיגריה בערב לפני הסגירה.
'זה היום האחרון שלי כאן. הגוף כבר לא סוחב.' הכריז.
'ומה תעשה?' שאלתי.
'או.. זה חלום ישן שלי' אמר. 'יש לי מעט חסכונות ודירה קטנה. אמכור את הדירה, אקנה לי בית סירה עם כושר שייט פעיל ואגור בו. כשימאס לי ממקום מסוים אעבור לאחר.'
בעשרת הימים הבאים, בכל ערב, סיפרתי שם לגיום את סיפורי חיי. ישבנו שם שנינו ושתינו. עייפים ואולי קצת חוששים להתחיל באמת את מה שיכול להיות הפרוייקט האחרון שלנו. שלא כהרגלי הסיפורים שלי קלחו בהשפעת היין. וגיום? הייתה לו עדיין הנחת עובד של חמישים אחוז. לפעמים נדמה היה לי שהוא מעדיף לשלם מחיר מלא במקום אחר ולשמוע פחות סיפורים.
***************
"Honneur de la Police" . "כבוד המשטרה". זו הצעקה ששמעו העוברים ושבים לפני שנשכבו בבהלה על הרצפה בכיכר הקטנה בספטמבר 1979. התברר שהיריות ששמעו קטלו את פייר גולדמן. הלווייתו שנערכה בבית הקברות פר לשאז הייתה הלוויה המונית. יותר מעשרת אלפים בני אדם באו לחלוק לו כבוד אחרון. גם אינטלקטואלים ואנשי שמאל רבים היו שם. עד היום לא ידוע מי המתנקשים.
רק חמש שנים קודם הורשע גולדמן ברצח במהלך שוד של שתי רוקחות. רצח ממנו זוכה לבסוף ורבים מיהודי צרפת ראו בו סוג של דרייפוס מודרני. הוא לא היה דרייפוס. מסלול חייו היה ההיפך הגמור.
כסטודנט, שכל חייו הצטער על העובדה שהיה תינוק שהיה כשיר להישרף באושוויץ אבל צעיר מכדי להילחם בנאצים, הצטרף גולדמן ל"ארגון הסטודנטים הקומוניסטי" המהפכני והיה המיליטנטי שבהם. הוא עמד בראש קבוצה שהציבה לעצמה מטרה לתקוף אנשי ימין קיצוני. הוא היה בן דורם של יהודים רדיקלים שביקשו "להחריב את העולם שחולל את השואה". הרבה יהודים היו בין מנהיגי מרד הסטודנטים: דניאל כהן – בנדיקט , מי שכונה דני האדום היה המפורסם שבהם. ביניהם היה גם ברנאר קושנר שיהפוך לשר החוץ של צרפת ובני לוי שלימים יעלה לארץ ויהפוך ראש ישיבה. בסך הכל אחד עשר מתוך שנים עשר ראשי "הליגה הקומוניסטית", הארגון הטרוצקיסטי היו יהודים. היה ביניהם רק אחד, דניאל בן סעיד, יהודי ממוצא צפון אפריקאי, " שבגללו לא דיברו יידיש בישיבות שלהם". כשפרץ מרד הסטודנטים במאי 1968 הביע גולדמן זלזול כלפי מהומות הרחוב "האינפנטיליות" ." צריך היה להסלים" הסביר. לבסוף הוא נעצר באשמת רצח אכזרי של שתי הרוקחות במהלך שוד שהתרחש בדצמבר 1969.
במשפט, הוצג גולדמן כרוצח מסוכן, המשלב בין אכזריות פסיכופתית לבין תוכניות פוליטיות אנרכיסטיות לערעור יסודות החברה הצרפתית. ב1974 נידון למאסר עולם ונשלח לכלא, מהומה פורצת בבית המשפט עם הקראת גזר הדין, והעיתונים מתמלאים בעצומות של אינטלקטואלים.
בתא הכלא שלו תלה את תמונתו של מרסל ריימן – צעיר יהודי שפעל במחתרת האנטי נאצית בצרפת בתקופת הכיבוש, והוצא להורג ב1944. מתחת לתמונה כתב גולדמן "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". בינתיים, בעודו במאסר, הוא מפרסם את ספרו, שהפך מיד לרב מכר ולטקסט מכונן של דור שלם בצרפת. גולדמן מציג שם הוכחות לכך שלא ביצע את הרצח, אף שהשתתף במעשי שוד. את הפשעים שביצע הוא מתאר כעונש שהטיל על עצמו. "בפשעי הטלתי עונש על עצמי על כך שלא הייתי אבי, פרטיזן, שלא הייתי מרסל ריימן."
***********************
גם על גבריאל סיפרתי לו. על אותו ערב, בטיסות לילה, כשישבנו על המרפסת החיצונית שמקיפה את הקומה העליונה של מגדל הפיקוח. זה היה בשלב ההמראות. הייתה לנו שעה פנויה עד לכניסה לחדר ה-GCA . העמק היה יפה בלילה. החום הבלתי נסבל ששרר בו ביום הפך לרוח קלה, נעימה ומלטפת. אורות הישובים זהרו מסביב וריח החציר הקצור שבין המסלולים שלט באוויר. אחת לכמה דקות הופרעה השלווה ברעש העוצמתי של המראה עם מבער אחורי ומשב ריח של דלק סילוני. ההמראה מבריחה להקות של חוגלות שמסכנות את המטוסים ושמהן לא הצלחנו להיפטר. גם את ריח דלק המטוסים השרוף אהבתי. בכוונת מכוון אמרתי את מה שהיה לי להגיד לה בזמן המראה. ככה כאילו נאלצתי כמעט לצעוק לתוך אוזנה, כמעט לנשוך את תנוך האוזן ולהריח את ריחה המשכר של. אז עוד לא הייתי תתרן מרוב עישון.
ה- GCA הוא מכ"מ גישה לנחיתה במזג אוויר גרוע ומתוך עננים. הפקח אמור לאתר את המטוס במכ"מ ולכוון את הטייס לנחיתה באמצעות הוראות קוליות. זה היה חדרון קטן וצפוף. כחמישה מטר רבוע כשאת רוב המקום בו תופסים המכשירים. בגלל החום שמפיקים מכשירי המכ"מ וכדי שלא יתחמם יתר על המידה הופעל המזגן בכח מירבי בכל זמן שהמכשיר עבד. ההרגשה הייתה כמו בבית קירור.
כשנכנסנו התיישבה מול המסך. אני, המדריך שאמור להסמיך אותה נעמדתי מאחוריה. סיימנו את בדיקות קשר הרדיו והמתנו לחזרה לנחיתה של המטוס הראשון.
'אם אתה לא עושה לי מסאג' בצוואר הוא נתפס לי בתוך דקות בגלל המזגן הזה' אמרה.
איך אפשר לסרב למסאג' במבטא הזה, חשבתי תוך שהתחלתי לעסות את כתפיה.
'קשר מכ"מ' אמרה לפתע.
לא היה מטוס על המסך.
'ארבעה עשר מייל מקו נחיתה. מימין לציר מסלול. קח חמש מעלות שמאלה.' אמרה.
נראה לי שהבנתי.
התחלתי להזיז קצת את היד שמאלה.
'קצת גבוה מקו גלישה' הייתה ההוראה.
תיקנתי.
'מתקרב לציר, על קו גלישה. תקן שתי מעלות ימינה.'
התקדמתי לאט, לפי ההוראות. ניסיתי לדמות גישה אמיתית לנחיתה אבל לא לפספס נקודות אסטרטגיות בדרך.
'קשר עין עם המסלול?' שאלה.
'טבור. גלגלים?' שאלתי.
'שלושה ירוקים'
רגליה נפסקו. פתחתי את כפתור מכנסיה.
'רשאי לנחות' לחשה.
'טאצ' דאון'.
כחודשיים מאוחר יותר עברה למגדל פיקוח אחר. הקשר בינינו התרופף עד שניתק לחלוטין. עד שיום אחד, בספטמבר 1979, התקשרה להודיע שהיא חוזרת לפריז.
סיפרתי לו גם על הפנטזיה וההזיה כאילו ראיתי אותה עוברת מתחת לחלון הדירה, על איך ניתק הקשר בינינו ואיך נעלמה ללא זכר. הוא סיפר לי על חלקו במהומות ששים ושמונה כסטודנט צעיר, איך העריץ את סימון דה בובואר וסארטר, איך כעס, ועד היום כועס על סארטר בגלל מעלליו שהעציבו את מושא הערצתו, ולמה לא הקים מעולם משפחה ובמקום זאת בילה את שנותיו עם הלקוחות הנשואות של בתי הקפה בהם עבד.
לאט לאט החל גיום להפחית מזמן פגישותינו. הוא נתמלא להט להתחיל בפרויקט החדש שלו והיה עסוק בחיפושים אחר בית הסירה המתאים. בערבים היה מגיע לקפה לזמן קצר, מדווח על כישלון החיפושים ומתאר בהתלהבות את אורח החיים של הגרים בסירות. כך, ככל שרבו התסכולים גברה אצלו המוטיבציה.
אני, לעומת זאת צברתי בעיקר תסכולים. מלבד רשימות קצרות לא הצלחתי לכתוב והעברתי את זמני בעיקר בשיטוט בגוגל וקריאה על צרפתים שעניינו אותי. בארץ התחיל גל המחאות נגד המהפכה המשפטית מה שהוביל אותי להתעניין שוב במאורעות ששים ושמונה ובאנשים שהניעו אותם.
ארבעה חודשים לאחר שחזרתי מפאריז, קיבלתי מגיום את התמונה במייל. רק מילה שאלה אחת הייתה מצורפת לתמונה. אולי? הוא התכוון לשאול : אולי זו גבריאל? זו הייתה תמונה ישנה ולא ברורה של בחורה לבושה במדים על רקע מה שנראה כשדה תעופה. אפשר היה לראות מגדל פיקוח ברקע. מובן שלא היה מצופה מגיום לזהות את המדים של חיל האויר הישראלי אבל למרות שעל המעטפה היה כתוב מארי, מה שהדליק לו את הנורה היה שיערה הקצוץ שהתאים לתיאורי והלוקיישן ליד מגדל הפיקוח.
גיום, מסתבר, דווקא כן הגשים את חלומו. את בית הסירה שלו, שעגן כמובן תחת גשר סימון דה בובאר רכש במחיר מציאה מעורך דין שמטפל במימוש רכוש מעוקל.
מובן שביקשתי ממנו לנסות ולברר מה עלה בגורלה של הפנטזיה שלי.
התשובה הגיעה, גם היא במייל.
לדברי, עורך הדין הפכה כנראה לדרת רחוב. עוד קודם לעיקול הסתובבה ברחובות וצברה חובות בגין דמי עגינה וחשמל שסופק לסירה.
שבועיים בלבד ארכו הסידורים הנחוצים בארץ ושוב התייצבתי בפאריז. הפעם בבית הסירה של גיום ולפי הזמנתו.
'הפנטזיה שלי לא תהפוך לדרת רחוב הכרזתי בפסקנות.'
'ואיך? יש תוכנית?' שאל גיום.
'לא' עניתי.
'שיטוט עצל ללא מטרה'
' מטרה דווקא יש. אתה צוחק עלי, חרא מקשיש?'
'ברור' ענה גיום. 'שנים עשר אלף חסרי בית יש בעיר הזאת. איך בדיוק תמצא אותה?
'נקום בבוקר ונראה'. נקום בבוקר, נאכל בגט חם עם חמאה על הסיפון של בית הסירה ונצא לחפש.
ההליכה באזורים בהם היו מרוכזים דרי הרחוב, על אף המראות הקשים, העלו בי זכרונות מפריז של פעם. שם עוד אפשר היה להריח את ריחן המיוחד של סיגריות ז'יטאן. (ניסיתי פעם אחת. אפילו בשבילי זה היה יותר מדי). רשרוש עלי השלכת החומים צהובים שהתפצחו תחת צעדי ועשן האוטובוסים גרמו לי להתגעגע לקולה הצרוד של אדית פיאף. עליתי וירדתי בתחנות המטרו השונות. נהגתי גם להתעכב ולהתפעל מפרזולי האר-נובו הירקרקים והישנים על השלטים שעוד לא הוחלפו באלה המודפסים. אבל כשדיברתי איתם, עם דרי הרחוב, נעלם היופי באחת וכיעורם של החיים ניצב מולי במלוא עליבותו. מובן שהתמונה מלפני כמעט חמישים שנה של גבריאל שהייתה בכיסי לא עזרה.
החוק הצרפתי לא בדיוק עזר לי. למדתי עליו במקלט לילה לדרי רחוב בננטר. בצרפת, זכותו של אדם היא להיעלם. החוק מחייב את כל העמותות המטפלות בחסרי הבית, הצלב האדום ובמיוחד את המשטרה, שלא למסור כל מידע על הנעדר אפילו לבני משפחתו מקרבה ראשונה ללא אישור מהנעדר עצמו.
באחד מארגוני הצדקה סיפרו לי על פרויקט בו ניתנו לדרי רחוב מצלמות פולרואיד ואת התמונות שנבחרו מציגים בתערוכה על גדרות כיכר העיריה. אמרו גם שהמשתתפים בפרויקט באים מדי פעם לצפות לתגובות הקהל לעבודתם. גם שם התייצבתי. כמה ימים ברציפות.
'יש מקום על גדת הנהר אליו נפלטות מדי פעם גופות. תנסה קודם שם' הייתה תשובה שחזרה על עצמה ושביטאה את ייאושם של המכורים בעיר האוהלים המאולתרת והמסוכנת המכונה קולין דה קראק.
לפעמים באמת קורים ניסים בבתי קברות. לא, לא בקברי צדיקים. דווקא בשער בית הקברות לה-שאז נתקלנו האחד בשנייה. הגשם הפתאומי הבריח את המבקרים. היא בדיוק עזבה את קיברו של פייר גולדמן ואני את זה של ג'ים מוריסון. במשך כעשר דקות לא נראה שהיה גבול להתלהבות שאחזה בנו, היו חיבוקים והיו נשיקות. עד שהזכרתי את פייר גולדמן ואיך דיברה עליו אז, כששירתנו במגדל הפיקוח, בהערצה של נערה מאוהבת.
פניה הפכו מאובנות באחת. רק ביקשה שלא אחפש אותה יותר הפנתה את גבה והחלה להתרחק. וכך צפיתי בעוד פנטזיה שלי נעלמת במורד הרחוב.
ואז נזכרתי. היא עזבה לפריז בספטמבר 1979.